החלטה בתיק רע"צ 59487-05-12

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל  אורית יהלומי אשר קבעה כי הריבית העונשית שהטיל בית המשפט על המשיבה, במקרה שזו לא תשלם את חיוביה במועד (חצי אחוז ליום), תיצבר באופן שהריבית תחול רק על קרן החוב ולא על הריבית, דהיינו ללא ריבית דריבית וכן להחלטתה שהקנס של חצי אחוז ליום יחול רק על החיוב הכספי ולא על סכום ההוצאות ושכר הטרחה.  בהתאם לקביעות אלה קבעה כב' הרשמת שהמבקש גבה סכומים העולים על סכום החוב ועליו להחזירם.

טענת  המבקש מתחלקת למעשה  ל- 2  בחלק הראשון תוקף המבקש את עצם סמכותו של רשם ההוצל"פ לסטות מהחלטות קודמות שלו ולקבוע קביעה שונה , ובוודאי כאשר לא ניתנת לצדדים האפשרות להגיב על השינוי, לפני מתן החלטת השינוי. בחלק השני תוקף המבקש את תוכן ההחלטות הן באשר לקביעה שהקנס יחושב לפי ריבית יומית של חצי אחוז על הקרן בלבד (ללא ריבית דריבית) והן באשר לקביעה שהקנס לא יחול על ההוצאות ושכר הטרחה.

במסגרת הליכים שננקטו בבית המשפט המחוזי, בתיקי פירוק של חברות שהמבקש היה מועסק בהם, חוייב המשיב לשלם סכומי כסף שונים. המשיב לא ביצע את התשלומים דבר שהצריך את המבקש להגיש בקשות שונות לבית המשפט. בסופו של דבר, לאחר שהוגשה גם בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, הגיעו הצדדים להסכמה על סכומי הכסף שעל המשיב לשלם. הצדדים לא הגיעו להסכמה בקשר לשאלת ההוצאות ולשאלת הסנקציה במקרה של אי תשלום וביקשו שבית משפט יקבע אותם. בית המשפט קבע כי המשיב ישלם ריבית של  חצי אחוז לכל יום איחור בתשלומים שנקבעו וכן קבע את ההוצאות ושכ"ט. המבקש פתח תיק הוצל"פ, לאחר שהמשיב לא שילם את הסכומים בהם חויב. תיק ההוצל"פ נפתח ביום 20.7.09. 

ביום 12.10.09 הגיש המשיב בקשה בטענת פרעתי שנמחקה, לאחר שהמשיב  לא הגיש סיכומים במועד, והמשיב חויב בהוצאות בסך 1,500 ש"ח. יש לציין שתיק ההוצל"פ נפתח בחלוף כ- 366 ימים לאחר המועד שהיה מיועד לביצוע התשלום.  בעת פתיחת התיק הוספו לחוב המקורי 183 אחוז בגין ריבית הפיגורים- לפי חצי אחוז ליום.

ביום 5.6.11 (כשנתיים לאחר פתיחת התיק) הגיש המבקש בקשה לקבוע שסכום החוב הוא כ- 192,000 ש"ח כאשר הוא מחשב את החוב בחישוב של הפיצוי בריבית דריבית. היינו, כל יום מצטרף לחוב סכום נוסף של חצי אחוז ולמחרת היום מחושב חצי האחוז הנוסף על הקרן בצירוף הריבית שנצברה קודם לכן - ריבית דריבית. הבקשה הועברה לתגובת המשיב ומשלא ניתנה תגובה , ולאחר מספר החלטות המורות לתת תגובה, קיבלה כב' הרשמת יצחקי את הבקשה והורתה, ביום 19.7.11, לעדכן את החוב לסכום של 192,453 ש"ח נכון ליום 21.12.10, וזאת בהסתמך על תחשיב שהגיש המבקש. בחלוף 5 ימים ניתנה החלטה נוספת של כב' הרשמת יצחקי ובה נקבע כי לאחר עיון מחדש ולאחר שהגזברות הפנתה את תשומת ליבה  יש לבטל את ההחלטה מיום 19/7/11 ויש למנות רו"ח שאליו יועברו המסמכים הרלבנטיים - פסק דין, דף חשבון של תיק ההוצל"פ הכולל תשלומים שבוצעו ומועדיהם וכן את החישוב של המבקש שלפיו ביקש הוא את הגדלת החוב- על מנת שרואה החלשבון יקבע את גובה החוב בתיק. כב' הרשמת קבעה כי לאחר שתתקבל חוה"ד תינתן החלטה לגבי גובה החוב ותישקל השאלה על מי  יש להטיל את ההוצאות בגין  שכרו של רואה החשבון.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור שנדונה בפני.  כיון שהחלטת בית המשפט ניתנה במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, וכיון שלפי ההלכה קנס שמוטל במסגרת הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט אינו אמור להיות משולם למגיש הבקשה אלא לאוצר המדינה, ולאור אי הבהירות באשר לאופן צבירת הריבית של חצי אחוז הוריתי לכב' רשמת ההוצל"פ להפנות שאלות הבהרה לבית המשפט. השאלות היו  הן באשר למהות הקנס האם הוא קנס שמגיע למבקש או לאוצר המדינה והן באשר לאופן צבירתו.  ביהמ"ש קבע כי למרות שהקנס הוטל בהליך של בזיון ביהמ"ש מדובר בקנס שאמור להיות משולם למבקש. באשר לריבית, קבע ביהמ"ש כי אין לו אפשרות להגדיר את כוונת הצדדים (אמנם ביהמ"ש הוא אשר קבע את הקנס ואולם כיוון שהקנס נקבע לפי בקשת הצדדים סבר, כנראה, ביהמ"ש שאין בידו להבהיר את אופן צבירתו).

בין לבין פנה רואה החשבון שמינתה כב' הרשמת בבקשה למתן הנחיות. ההנחיות שביקש היו בשאלות הבאות:

                       א. האם הקנס חל גם על סכומים שנפסקו כהוצאות.

                        ב.  האם הריבית צריכה להיות מחושבת כריבית יומית על הקרן או כריבית דריבית.

בשתי השאלות הללו הביע רואה החשבון את דעתו לפיה הקנס לא צריך לחול על ההוצאות, והריבית צריכה להיות מחושבת על הקרן בלבד. בהתאם לבקשתו של רואה החשבון ניתנה החלטה של כב' הרשמת המקבלת את דעתו.

גם על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור שאוחדה עם בקשת רשות הערעור הקודמת שהוגשה (ההחלטה שניתנה כללה את שתי בקשות רשות הערעור). גם בקשת רשות ערעור שהוגשה בית המשפט המחוזי על החלטתי לא שינתה את התמונה . לאחר שביהמ"ש קבע שאין בידו להבהיר את כוונת הצדדים לגבי אופן צבירת הריבית הוחזר הדיון לכב' הרשמת על מנת שתדון בשאלת אופן צבירת הריבית ובעקבות דיון שנערך ניתנה ההחלטה נשוא בר"ע זו.

טענות המבקש הן:

א. החלטת כב' הרשמת יצחקי מיום 24.7.11 , שביטלה החלטה קודמת שלה מיום 19.7.11, ניתנה בחוסר סמכות ומבלי לאפשר לצדדים להביע עמדתם, לפיכך יש לבטלה, וממילא תישאר ההחלטה מיום 19.7.11 אשר הורתה להגדיל את החוב לפי החישובים שהגיש המבקש הכוללים חישוב ריבית דריבית של הקנס על הקרן ועל ההוצאות.

ב. המשיב עצמו שלא הגיב למספר רב של החלטות שהורו לו לעשות כן הסכים, בשתיקתו, לכך שהחישוב שהגיש המבקש נכון לפיכך לא היה מקום לקבוע אחרת.

ג. לגופו של ענין יש לדחות את קביעות הרשמת הן לענין אופן צבירת הריבית והן לענין הסכומים שעליהם יחול הקנס (הקרן בלבד ולא ההוצאות).  לטענת המבקש בכל מקרה שמוטלת ריבית, בדין או בנוהג, מדובר בריבית דריבית, כאשר רק תקופת הצבירה משתנה ממקרה למקרה, אך בוודאי שאין מצב בו הריבית תישאר לעולם על הקרן בלבד. כמו כן, לטענת המבקש, אין לקבל את הקביעה שהקנס של חצי אחוז ליום לא יחול על ההוצאות שאף הם חלק מהסכומים שנקבע שעל המשיב לשלם.

להשלמת התמונה יש לציין כי במהלך התקופה שבה נדונו בקשות רשות הערעור הקודמות שהגיש המבקש ועד שניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי לשאלות ההבהרה, הוגשה חוו"ד של רואה החשבון שמינתה כב' הרשמת, אשר נערכה בהתאם להנחיות שניתנו לו (ריבית רק על הקרן ולא על ההוצאות וללא ריבית דריבית). חוות דעתו הועברה לתגובת המבקש אשר המציא חוו"ד נגדית  של רואה חשבון מטעמו ואשר חישב את סכום החוב לפי קנס על הקרן וההוצאות תוך חישוב ריבית דריבית. ביום 14.9.11 נתנה כב' הרשמת (כתוארה אז) סיגל אלבו החלטה אשר אימצה את דרך החישוב של רואה החשבון שמונה על פי החלטת כב' הרשמת יצחקי ובהתאם לחוו"ד נקבע כי המבקש גבה סכומים ביתר שאותם עליו להחזיר. כמו"כ חויב המבקש לשלם את שכר טרחת רואה החשבון. כיוון שכאמור החלטת הרשמת ניתנה כאשר הליך הבר"ע הקודם טרם הסתיים ניתנה החלטת נוספת של כב' הרשמת אלבו בה השהתה את החלטתה בענין הסכומים שעל המבקש להחזיר  בגין גביית יתר, עד קבלת הבהרת בית המשפט.

כאמור,  לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע את שקבע לענין שאלות ההבהרה שנשלחו אליו, הוריתי להחזיר את הדיון לכב' הרשמת על מנת שתדון באופן צבירת הריבית בהתאם להחלטה.  כפי שנאמר לעיל, על החלטתי הוגשה בר"ע לביהמ"ש המחוזי שבה ביקש המבקש לתקוף את עצם חזרת כב' הרשמת מהחלטתה הקודמת (ההחלטות מיום 19.7.11 ו-  24.7.11) וכן את ההנחיות שניתנו לרואה החשבון בקשר לאופן עריכת החוב.  בר"ע זו נדחתה הן בשל איחור בהגשתה והן משום שממילא הענין הוחזר לכב' רשמת ההוצל"פ על מנת שתיקבע את אופן צבירת הריבית.

לאחר שהוחזר הענין להוצל"פ נקבע דיון לצורך הכרעה בשאלת צבירת הריבית, על מה ובאיזו דרך.  יום לפני הדיון ביקש המשיב את דחיית הדיון,  בקשתו נדחתה. למרות זאת לא הגיש המשיב עיקרי טיעון כפי שהתבקש על ידי כב' הרשמת לעשות, וכמו"כ בדיון הופיעה מתמחה ולא עו"ד.   בהסכמת ב"כ  המבקש נשמעה אותה מתמחה, לאחר שב"כ המבקש השמיע דבריו, וניתנה ההחלטה נשוא בר"ע  זו.

המשיב השיב לטענות המבקש וטען שלא נמצאה שגיאה בהחלטות כב' הרשמת הן באשר לאופן הצבירה והן באשר לסכום עליו אמורה לחול הריבית. המשיב טען כי כיוון שמדובר בריבית שנקבעה בענין המשוייך לדיני עבודה, יש לעשות אנלוגיה לפיצוי הלנת שכר כפי שנקבעו בדין, וממילא אין להטיל ריבית דריבית.